יום שני, 27 במאי 2013

אפליית חילונים בקווי חרדים - מקרה עפולה צפת

צפת ועפולה, שתי ערים מרכזיות בצפון הארץ, יהיה זה אך טבעי שקו אוטובוס ישיר יחבר בין השתיים, בפרט שבשתיהן מרכזים רפואיים – בית חולים העמק בעפולה ובית חולים זיו ובית החולים הפסיכיאטרי בצפת – המשרתים את כלל אוכלוסיית הצפון. אך אם נבדוק בפורטל קווי התחבורה בישראל של משרד התחבורה, נראה שכדי להגיע מעיר אחת לרעותה נצטרך להיטלטל בשני אוטובוסים, ובמקרים מסוימים אף בשלושה. והמחיר... לא זול בכלל. 


תוצאות חיפוש קווי אוטובוס מעפולה לצפת -
רק בשילוב שני קווים ויותר
לשם המחשה, המרחק בין עפולה לתל אביב הוא כמאה ק"מ, משך הנסיעה הוא כמעט שעתיים וחצי ומחיר הנסיעה הוא 30 ש"ח (הקו בין תל אביב לבאר שבע, שגומא מרחק של כ- 110 ק"מ, עולה 17 ש"ח בלבד - אך זה נושא לפוסט נפרד), ואילו על מרחק של כ-75 ק"מ ונסיעה של שעה ארבעים עד שעתיים הנוסעים בין עפולה לצפת צריכים לשלם כ- 35 ש"ח.

קו 984 מעלה נוסעים בעפולה בימים טובים יותר
(צולם בתחנה בצומת מכבי האש)
ובכן, מסתבר שעד לא מזמן היה קו ישיר בין עפולה לצפת, קו 984 שנוסע בין בני ברק לצפת. אמנם היה מלכוד, הקו לא עצר בתחנה המרכזית אלא רק בצומת גבעת המורה ובמעונות הסטודנטים (לפני פתיחת הכביש העוקף, התחנה הייתה בצומת מכבי האש), שתי תחנות מאוד לא מרכזיות בעפולה, אבל ליודעי ח"ן שהכירו את הקו זה היה נוח מאוד, שלא לדבר על כך שמחיר הנסיעה היה 30 ש"ח בלבד.

השאלה המתבקשת, כמובן, היא למה קו כה הגיוני וחיוני לא עוצר בתחנה המרכזית, או לפחות בתחנה במיקום מרכזי ומוכר כמו בית חולים העמק, למשל? התשובה היא שזה קו לחרדים. כנראה שכדי שהחרדים לא יצרכו להתערבב עם החילונים, רחמנא ליצלן, הקו לא עוצר בתחנה המרכזית ובכלל עצם מעברו בעיר מוסתר.

על השלט בתחנה מצוין "984",
אבל לא שהיעד הוא צפת
אבל, כנראה שגם המעט הזה היה יותר מדי עבור הנוסעים החרדים בקו, מכיוון שלאחרונה הוכנסו בו שינויים ואי אפשר עוד לעלות בעפולה ולנסוע לצפת, וכשעולים בצפת אי אפשר לקנות כרטיס לעפולה. אמנם התחנות קיימות עדיין, אך בנסיעה לצפת התחנות הן להורדה בלבד ובנסיעה מצפת התחנות בעפולה הן לאיסוף בלבד. מעניין לראות שבכיוון לצפת הקו כן עוצר לאסוף נוסעים בכפר תבור ובאילניה (מסומן בצהוב), אבל בעפולה לא.

בנוסף לקו 984, שעד לא מזמן עוד עצר בעפולה, קיימים שני קווים נוספים שנוסעים לצפת וחולפים בעפולה: 981 לבני ברק ו- 982 לירושלים, שעוברים דרך מירון. כמובן, הם אינם עוצרים בעפולה. למה תושב עפולה שרוצה להגיע למירון או לאמירים צריך לקחת לפחות שלושה אוטובוסים ולהיסחב שעות בדרכים, כשיש אוטובוס שעובר בעפולה ומגיע ישירות לשם ומשם? לאלוהי משרד התחבורה פתרונים.

למרבה הצער, המקרה של הקווים לצפת אינו יוצא מהכלל ואפליית חילונים בקווים שמשרתים בעיקר חרדים היא בעיה נפוצה. תחבורה ציבורית נועדה לשרת את הציבור הרחב ואסור למנוע מאוכלוסיות מסוימות ליהנות מקו מסוים בצורה שרירותית. לא ייתכן שמשרד התחבורה ינקוט בכל מיני שטיקים וטריקים כדי למנוע מהציבור החילוני להשתמש בקווי תחבורה ציבורית מסוימים, רק כי לנוסעיו החרדים לא נאה לנסוע עם חילונים. זוהי פשוט אפליה בוטה על רקע דתי. הרי אם היו מונעים מחרדים לנסוע בקווים רגילים, הזעקות היו נשמעות עד לב השמיים, ובצדק.

לסיכום, שלחתי מכתב למשרד התחבורה בנושא. נראה אם ומה הם יענו. מבטיח לעדכן.


תחנות בכיוון בני ברק-צפת
בעפולה הורדה בלבד, אבל בכפר תבור ואילניה איסוף והורדה



תחנות בכיוון צפת-בני ברק
בעפולה, איסוף בלבד

יום שלישי, 14 במאי 2013

העייצעס גייבערס של המחאה


והריטואל שוב חוזר על עצמו, ברגע שמתארגנת הפגנה פה או שם בנושא זה או אחר, הנה קמים להם העייצעס גייבערס ומתחילים להגיד מה כן צריך לעשות ומה לא צריך לעשות, על מה כן למחות ועל מה לא למחות, מה אסור ללבוש, איזה צבע אסור שייראה (אדום, בדרך כלל), איזה שלטים מותר להניף (לא בגווני אדום!) וזה וזי וזו.

וכל עוד דרישותיהם לא יתמלאו עד תומן, הם לא יבואו, ולא רק הם אלא גם המוני בית ישראל, כי הם וכל המון שדי לא מרגישים ככה חלק מ"המחאה". כמובן, כל האנשים שכן מתכוונים להגיע להפגנה חייבים להתאים את עצמם לתרי"ג דרישותיהם כדי שהם ועמישראל יבואו. אולי. ובעצם, אולי לא.

אז יש לי חדשות לכל אותם מחלקי עצות חינם, כאילו היו מבצעי 1.99 של רמי לוי על הורמונים - 
המחאה החברתית שייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד.
אפילו מארגני אירוע, ברגע ששחררו אותו לאוויר העולם, כבר אינם אדוניו עוד. יש קונספט כללי מאוד, וזהו. מכאן, כל איש לשלטו וכל ארגון ומפלגה לסמליהם וצבעיהם. 

נראה שגם בקרב חלק מהפעילים החברתיים עצמם יש חוסר בהירות למי שייכת המחאה וקורה לעתים שכל מיני נוזלים עולים להם לראש.

למשל, בהפגנה בתל אביב במוצ"ש (11/05), דפני ליף פרסמה סטטוס שההפגנה אינה פוליטית ודרשה "להשאיר בבית" את השלטים, הדגלים והחולצות המפלגתיים. אז עם כל הכבוד לדפני ליף, ויש לי הרבה כבוד אליה, אין לה שום זכות להגיד לי איך לבוא להפגנה - גם אם היא ממארגניה. אם יבוא לי לבוא עם חולצה-שלט-דגל כאלה או אחרים, אני אבוא איתם. ואם מישהו ממפלגה או ארגון אחרים ירצה לבוא עם חולצה-שלט-דגל משלו, שיתכבד ויבוא איתם.

בחולצה אדומה ומגאפון - בהפגנה בחיפה
ועוד דוגמה, עם סיום ההפגנה בחיפה במוצ"ש (11/05), כשיניב ואני שרכנו את דרכנו חזרה לכיוון המכונית עייפים אך רצוצים, עצר אותנו פעיל חברתי אחד ונזף בנו (כאילו אנחנו האחראים על משהו בכלל): "שתדעו לכם שפישלתם. הגיע אוטובוס עם 50 פעילים מנהרייה, וברגע שראו את השלטים, החולצות והדגלים, עלו חזרה לאוטובוס וחזרו כלעומת שבאו". אז מה הבעיה בדיוק? הרי ל-50 איש בהפגנה של כ-500 יש השפעה עצומה על האופי שלה, אז למה לברוח ולא להשפיע?

וגם כתב לי מישהו בגוגל+ (כן, יש חיה כזו...): "גם אם היא צודקת, המחאה צבועה בצבע שמאל קיצוני,
ועד שזה לא ישתנה זה לא יזוז הרבה". כאילו שמישהו מפריע לו או לאזרח כלשהו לצאת לרחוב ולצבוע את המחאה באיזה צבע שבא לו. אפשר לחשוב שברחובות מסתובב קומנדו מחאה שמונע מאנשים להצטרף עם איזה שלט או צבע או חולצה שבא להם.

אז בקיצור אנשים, אל תחלקו עצות. המחאה היא שלכם ובשבילכם ובשביל ילדיכם והעתיד של כולנו, ורק אתם יכולים להביא את השינוי. אם לדעתם צריך לעשות משהו כך או אחרת, אל תגידו "צריך לעשות", עשו זאת. 
כל אחד יכול להוביל וכל אחד יכול להשפיע.

יום שבת, 27 באפריל 2013

21 עובדות סטטיסטיות על הגידול העצום בממדי העוני בארה"ב שכולם צריכים לדעת



ישראל רוצה להיות אמריקה, הישראלים רוצים שיהיה פה כמו אמריקה. אבל מסתבר שהחלום האמריקאי הפך לסיוט, סיוט של עוני מחפיר, מנוון ומנוול, סיוט של פערים בלתי נתפסים בין עשירים לעניים.

זהו תרגום מאנגלית של המאמר ‎21 Statistics About The Explosive Growth Of Poverty In America That Everyone Should Know באתר The Economic Collapse, שמביא כמה עובדות סטטיסטיות פוקחות עיניים על העוני בארצות הברית.


21 עובדות סטטיסטיות על הגידול העצום בממדי העוני בארה"ב שכולם צריכים לדעת


מאת מיכאל, 4 באפריל, 2013 

אם הכלכלה משתפרת, אז מדוע העוני בארה"ב ממשיך לגדול במהירות כה גדולה? כן, שוק המניות הגיע לשיאים של כל הזמנים לאחרונה, אך גם מספר האמריקאים שחיים בעוני הגיע כעת לרמה שלא נראתה מאז שנות השישים. כן, רווחי התאגידים נמצאים ברמות שלא נראו קודם לכן, אך כך גם מספר האמריקאים שמתקיימים על תלושי מזון. כן, מחירי הדיור התחילו לחזור מעט לערכים הקודמים (בעיקר באזורים עשירים), אך יש גם יותר ממיליון תלמידים חסרי בית בבתי ספר ציבוריים בארה"ב. זו הפעם הראשונה שדבר מעין זה התרחש בהיסטוריה של ארה"ב.

אם כן, האם עלינו למדוד את ההתקדמות הכלכלית שלנו לפי בועת שוק המניות המזויפת שנופחה על-ידי הדפסת הכסף הפזיזה של בן ברננקי (Ben Bernanke [היו"ר הנוכחי של הבנק הפדרלי]), או האם עלינו למדוד את ההתקדמות הכלכלית שלנו לפי מצב העניים ומעמד הביניים? מכיוון שאם נבדוק את המצב של האמריקאי הממוצע כיום, אין הרבה ממה להתלהב. למעשה, בארה"ב ממדי העוני ממשיכים לגדול במידה עצומה ומעמד הביניים ממשיך להצטמק. למרבה הצער, האמת היא שהעניינים לא משתפרים עבור רוב האמריקאים. בכל שנה שחולפת רמת הסבל הכלכלי בארה"ב ממשיכה לעלות, ועדיין לא הגענו לגל הגדול הבא של הקריסה הכלכלית. כשגל זה יכה, רמת הכאב הכלכלי באומה זו תעלה על כל דמיון.

הנה 21 עובדות סטטיסטיות על הגידול העצום בממדי העוני בארה"ב שכולם צריכים לדעת...

1 - לפי לשכת מרשם האוכלוסין בארה"ב, כיום אחד מכל שישה אמריקאים בקירוב חי בעוני. מספר האמריקאים שחיים בעוני הגיע לרמה שלא נראתה מאז שנות השישים.

2 - כשמוסיפים את מספר האמריקאים בעלי ההכנסה הנמוכה, המספרים מדהימים אף יותר. לפי לשכת מרשם האוכלוסין בארה"ב, יש יותר מ- 146 מיליון אמריקאים "עניים" או "בעלי הכנסה נמוכה".

3 - כיום, כ- 20 אחוז מכל הילדים בארה"ב חיים בעוני. לא ייאמן, אבל אחוז גבוה יותר של ילדים חיים בעוני בארה"ב כיום מאשר בשנת 1975.

4 - קשה להאמין, אך 57 אחוז לערך מכל הילדים בארה"ב חיים כיום בבתים שנחשבים "בעלי הכנסה נמוכה" או עניים.

5 - העוני הגרוע ביותר נמצא במרכזי הערים. בנקודה זו, 29.2 אחוז ממשקי הבית של אפריקאים-אמריקאים עם ילדים מתמודדים עם חוסר ביטחון תזונתי.

6 - לפי דוח שפורסם לאחרונה, 60 אחוז מכל הילדים בדטרויט חיים בעוני.

7 - מספר הילדים שחיים מ- 2.00 דולר ליום או פחות בארה"ב גדל ל- 2.8 מיליון. מספר זה גדל ב- 130 אחוז מאז 1996.

8 - בפעם הראשונה אי פעם, יש יותר ממיליון תלמידי בתי ספר ציבוריים בארה"ב שהם חסרי בית. מספר זה עלה ב- 57 אחוז מאז שנת הלימודים 2006-2007.

9 - מספר המשפחות חסרות הבית באזור וושינגטון הבירה (אחד האזורים העשירים בכל ארה"ב) עלה ב- 23 אחוז מאז שהחל המיתון האחרון.

10 - מחקר אוניברסיטאי אחד מעריך שעוני אצל ילדים עולה לכלכלת ארה"ב 500 מיליארד דולר בכל שנה.

11 - בנקודה זו, אחד מתוך שלושה ילדים, לערך, בארה"ב חי בבית ללא אב.

12 - שיעור העוני במשפחות בהן ראש המשפחה צעיר מ- 30 שנה מגיע ל- 37 אחוז.

13 - כיום, ישנם כ- 20.2 מיליון אמריקאים שמוציאים יותר ממחצית ההכנסות שלהם על דיור. זהו גידול של 46 אחוז משנת 2001.

14 - כ- 40 אחוז מכל העובדים המובטלים בארה"ב היו ללא עבודה חצי שנה לפחות.

15 - בנקודה זו, אחד מכל ארבעה עובדים בארה"ב עובד בעבודה בשכר של 10 דולר לשעה או פחות.

16 - מספר "העובדים העניים" בארה"ב צמח בממדים עצומים בשנים האחרונות. כיום, אחד מכל ארבעה עובדים, לערך, בארה"ב מביא הביתה משכורת שנמצאת בקו העוני או מתחתיו.

17 - כיום, יותר מ- 100 מיליון אמריקאים רשומים בתוכנית רווחה אחת לפחות, שמופעלת על-ידי הממשלה הפדרלית. ומספרים אלו אינם כוללים אפילו ביטוח לאומי [בגרסתו האמריקאית] או מדיקר (Medicare [תוכנית ביטוח רפואי לבני 65 ומעלה, כמו גם לצעירים עם מוגבלויות ולאנשים עם מחלות כליה סופניות]).

18 - ובשיא של כל הזמנים, 47.79 מיליון אמריקאים מקבלים תלושי מזון. בתחילת הכהונה הראשונה של ברק אובמה, מספר זה הגיע רק לסביבות 32 מיליון.

19 - מספר האמריקאים המקבלים תלושי מזון עולה על אוכלוסיית ספרד כולה.

20 - לפי חישוב אחד, מספר האמריקאים המקבלים תלושי מזון עובר כיום את סך האוכלוסיות של "אלסקה, ארקנסו, קונטיקט, דלוור, אזור קולומביה, הוואי, איידהו, איווה, קנזס, מיין, מיסיסיפי, מונטנה, נברסקה, נבאדה, ניו המפשייר, ניו מקסיקו, צפון דקוטה, אוקלהומה, אורגון, רוד איילנד, דרום דקוטה, יוטה, ורמונט, מערב וירג'יניה ו-וואיומינג".

21 - בשנות השבעים, אחד מתוך 50 אמריקאים, לערך, קיבל תלושי מזון. כיום, קרוב לאחד מכל שישה אמריקאים מקבל תלושי מזון. מזעזעת אף יותר העובדה שיותר מאחד מכל ארבעה ילדים בארה"ב רשום לתוכנית לקבלת תלושי מזון.

לרוע המזל, כל הבעיות הללו נובעות מהשקיעה הכלכלית ארוכת הטווח שלנו. במאמר שפורסם לאחרונה בניו יורק טיימס, דיויד סטוקמן, המנהל לשעבר של המשרד למנהל ותקציבים (Office of Management and Budget) תחת ממשלו של רונלד רייגן, תיאר בצורה מעולה את התדרדרות המצב בעשור האחרון...
מאז שה- S&P 500 הגיע לראשונה לרמתו הנוכחית, במארס 2000, מדפיסי הכסף המטורפים בבנק המרכזי (Federal Reserve) הרחיבו את המאזן שלהם פי שש (מ- 500 מיליארד דולר ל- 3.2 טריליון דולר). ועדיין, במהלך ההרחבה הזו, התפוקה הכלכלית גדלה בממוצע של 1.7 אחוז לשנה (האיטית ביותר מאז מלחמת האזרחים), ההשקעה בעסקים אמיתיים זחלה מעלה ב- 0.8 אחוז לשנה בלבד ומספר המשרות עלה בצורה זניחה ב- 0.1 אחוז בשנה. ההכנסה המשפחתית החציונית הריאלית צנחה ב- 8 אחוזים ומספר המשרות המלאות של המעמד הבינוני צנח ב- 6 אחוזים. השווי נטו הריאלי של 90 האחוז ה"תחתונים", ירד ברבע. מספר הנזקקים לתלושי מזון ועזרה למוגבלים הוכפל ויותר, ל- 59 מיליון, אחד מתוך חמישה אמריקאים לערך.

בשנתיים האחרונות, כלכלת ארה"ב חוותה בועה של תקוות שווא שנוצרה מסכומים חסרי תקדים של חוב ממשלתי והדפסת כסף חסרת תקדים של הבנק המרכזי (Federal Reserve)‏.

לרוע המזל, בועה זו של תקוות שווא לא תחזיק מעמד עוד זמן רב. למעשה, כבר רואים סימנים שהיא עומדת להתפוצץ.

לדוגמה, תביעות לדמי אבטלה הרקיעו ל- 385,000 בשבוע האחרון של מארס.

מספר זה קרוב בצורה מסוכנת ל"רמת הסכנה" של 400,000 שאני חוזר ומזהיר לגביה. ברגע שנחצה את רמת ה- 400,000 ונישאר שם, יגיע הזמן להיכנס למצב משבר.

בשנים הבאות, ייעשה קשה יותר ויותר למצוא עבודה. לא מזמן ראיתי מאמר על מודעת דרושים למשרה במקדונלד במסצ'וסטס שדרשה מהמועמדים "שנה או שנתיים של ניסיון ותואר ראשון".

אם דרוש תואר ראשון כדי לעבוד במקדונלד, אז מה לעזאזל יעשו עובדי צווארון כחול כשהתחרות על משרות תהפוך רצינית באמת ברגע שיגיע משבר כלכלי גדול נוסף?

אל תתנו לעובדה שמדד הדאו הגיע לשיא חדש של כל הזמנים לשטות בכם. האמת היא שאנו נמצאים בעיצומה של שקיעה כלכלית ארוכת טווח והעניינים הולכים להיות גרועים בהרבה. 

אז, מה אתם רואים אצלכם?

האם אתם רואים סימנים שהעוני מחמיר?



יום ראשון, 7 באפריל 2013

הלקח לא נלמד


לא, הלקח לא נלמד, הוא לעולם לא נלמד. 

כי מקבלי ההחלטות יודעים מה הם עושים, יש להם גישה למידע שלנו אין, ויש להם יועצים ומומחים, והם רואים את התמונה הכוללת, והם מבינים הרבה יותר טוב מאיתנו. ומה כבר אנחנו יכולים לשנות? וכל יפי הנפש האלה מה הם רוצים? ובכלל בשליחות של מי הם פועלים? ולמה תמיד הם מעבירים ביקורת עלינו ולא על הצד השני? הם לא רואים שאין לנו ברירה?

לא, אין ברירה, אף פעם אין ברירה. כי זה או הם או אנחנו.

כי זה תמיד הם המטורפים שאי אפשר לצפות את התנהגותם, כי זה תמיד הם החיות הדו-רגליות, כי זה תמיד הם שאיבדו צלם אנוש. אנחנו לא עושים דברים כאלה, ואם אנחנו עושים זה רק בלית ברירה, כי הם מאלצים אותנו, כי אי אפשר לסמוך עליהם. כי אם לא נעשה להם את כל הדברים הנוראים שאנחנו עושים, הם יעשו את זה לנו, והרבה יותר גרוע! הרבה יותר גרוע! אנחנו עוד ממש בסדר, מתחשבים, אנושיים, אפילו יותר מדי מתחשבים ואנושיים. והם מנצלים את זה, עוטים מסיכה של מסכנות כדי לרכך את לבנו, וברגע של שעת כושר, הם יחשפו את פרצופם הרצחני האמיתי.

והלקח לא נלמד, לעולם לא נלמד.

יום רביעי, 20 במרץ 2013

למי אני כותב בעצם?

"יוסי, תנוח קצת" כתב לי חבר לפני זמן מה, אחרי יום פעיל במיוחד בפייסבוק. ואכן, לפעמים אני ממש מפציץ – כותב סטטוסים, מביא קישורים לכתבות באתרי חדשות ופוסטים בבלוגים, משתף תמונות וסטטוסים של אחרים, ובכלל מביא מכל טוב האינטרנט. ולא רק שם, גם בטוויטר ובגוגל+, אם כי שם ההד אינו כה רב.

ואיך אני יכול שלא לפרסם? כל יום אני נתקל באינספור סיפורים מקוממים על עוולות, שחיתויות, ניצול שררה, טיפשות תהומית, דיסאינפורמציה, שקרים גסים ועוד. אני רואה את כל הדברים האלה וחושב: אנשים חייבים לדעת על זה! אנשים חייבים לדעת מה מתרחש סביבם! עד כדי כך זה בוער בי, שאפילו הרגשתי צורך לפתוח בלוג כדי לדבר ולספר על הדברים שמציקים לי.

וכן, לפעמים אני שואל את עצמי, בשביל מה זה טוב? מה הטעם? הרי בכל מקרה רוב החברים שלי בפייסבוק כבר יודעים את הדברים האלה. מה זה מועיל שאנשים שמסכימים איתי עושים לי לייק ו/או משתפים הלאה עם חבריהם שגם חושבים כמוהם? ואלה שלא מסכימים איתי, בכל מקרה לא מקשיבים באמת, לא מנסים להבין, אלא רק מחפשים את משפט המחץ המתחכם שיבטל את מה שאני אומר.

כן, זה מייאש. מייאש לראות שרוב האנשים ממשיכים לבלוע את הדיסאינפורמציה, השקרים והטיוחים של התקשורת "הממוסדת" ולא מעניין אותם באמת מה קורה. כל עוד הדברים לא נוגעים בהם ישירות, לא מזיז להם, והם עיוורים לעובדה שבקרוב מאוד זה ייגע בהם, ואז יהיה מאוחר מדי.

אז למי אני כותב בעצם?

בשנות השבעים פעלה בארגנטינה להקת רוק פולק/מתקדם בשם Sui Generis (מלטינית, מיוחד במינו), שבתקופת דיקטטורת הגנרלים חבריה הילכו על חבל דק מאוד ופרסמו שירי מחאה כנגד השלטון. למרבה הפלא הם לא מצאו את עצמם נופלים ממטוס באמצע הלילה ולא נאלצו לגלות מארצם כמו אומנים רבים אחרים.

אחד מהשירים האהובים עליי, Para quien canto yo entonces (למי אני שר בעצם), מדבר בדיוק על ההרגשה שתיארתי למעלה.

אתם מוזמנים להגביר את הרמקולים למלוא העוצמה, להישען לאחור, להקשיב לשיר הנפלא, ולמי שלא דובר ספרדית, לקרוא את התרגום שלי למילים.




למי אני שר בעצם / Sui Generis
Para quien canto yo entonces / Sui Generis
למי אני שר בעצם?
הרי פשוטי העם לעולם לא מבינים אותי,
הרי האחים עייפו
לשמוע את המילים ששמעו תמיד
הרי אלה שיודעים לא צריכים שילמדו אותם
הרי זה שאני אוהב עדיין נמצא ברחמך
Para quién canto yo entonces
Si los humildes nunca me entienden,
Si los hermanos se cansan
De oír las palabras que oyeron siempre
Si los que saben no necesitan que les enseñen
Si el que yo quiero todavía está dentro de tu vientre
אני שר לאנשים האלה
כי גם אני אחד מהם
הם כותבים את הדברים
ואני מחבר להם מנגינה ומילים
הרי כשהם זועקים באים האחרים
ואז הם משתתקים
הרי אני יכול להיות רק כן יותר מהגיטרה שלי
Yo canto para esa gente
Porque también soy uno de ellos
Ellos escriben las cosas
Y yo les pongo melodía y verso
Si cuando gritan vienen los otros
Y entonces callan
Si solo puedo ser más honesto que mi guitarra
אני שר בשבילך
זה שמזיז את השעונים לאחור
זה שכבר לעולם לא יוכל להשתנות
ואף פעם לא שם לב שביתו הולך ומתמוטט
Yo canto para usted
El que atrasa los relojes
El que ya jamás podrá cambiar
Y no se dio cuenta nunca que su casa se derrumba

איני יכול שלא לחוש גוש נתקע לי בגרון כשאני מקשיב לשורות האחרונות "אני שר בשבילך, זה שמזיז את השעונים לאחור, זה שכבר לעולם לא יוכל להשתנות, ואף פעם לא שם לב שביתו הולך ומתמוטט".



יום שני, 11 במרץ 2013

אובמה, אל תבוא


אובמה, אל תבוא. בבואך אתה נותן לגיטימציה לממשלת זדון, ממשלה המתרפסת בפני בעלי ההון אך סוחטת את האזרחים הפשוטים עד טיפת נשמתם האחרונה, ממשלה שאיבדה כל חמלה ומתעללת במוחלשים ובחסרי הישע, ממשלה שמשסה את המשטרה באזרחיה כדי לדכא את חופש הביטוי וההתארגנות ומנצלת את מערכת המשפט כדי להורידם על ברכיהם, ממשלה שמסיתה לשנאת האחר ולעליונות הגזע היהודי, וכולאת פליטים במחנות ריכוז.

אובמה, אל תבוא. בבואך אתה מעניק גיבוי לממשלת הרחבת התנחלויות והפקעת אדמות, ממשלת כיבוש שמנצלת את מיטב בניה כדי להשליט טרור על אזרחים, ממשלה שמבצעת מעצרים מנהליים בסיטונות וכולאת אנשים ללא הגשת כתב אישום וללא משפט, ממשלה ששולחת צבא מאומן ומצויד במיטב הטכנולוגיה כדי להגן על חבורת בריונים גזענים שגוזלים את כבשת הרש ומחבלים בשדות של כפריים, שורפים את מכוניותיהם, מנפצים את חלונות בתיהם ומכים אותם ללא רחמים.

אובמה, אל תבוא. אם בואך נועד לנסות להתניע מחדש את "התהליך המדיני", חסוך מעצמך את הטרחה. "התהליך המדיני" אינו דרך להגיע לפתרון הסכסוך, אלא זהו שם קוד לדיונים אינסופיים ועקרים שנועדו למסמס ולמרוח את הזמן כמה שיותר, כי הרי ידוע שהזמן פועל לטובתנו. הממשלה הזו שבויה בידי פונדמנטליסטים משיחיים הזויים שבטוחים שעם הזמן "הבעיה הדמוגרפית" תיעלם, שמספר היהודים יגדל בקצב מהיר בהרבה מאשר הפלסטינאים, עד שהם יהוו מיעוט מבוטל, ואז מדינת ישראל תוכל לבלוע את הגדה המערבית על הפלסטינאים שבה בלי למצמץ.

אובמה, אל תבוא. בבואך אתה מספק תחמושת למכונת התעמולה הישראלית, או בשמה האורווליאני hasbara, שתציג את ביקורך כהוכחה שבסך הכל יש רק חילוקי דעות עם ידידתנו הגדולה ושבסופו של דבר הכל דבש. ביקורך יספק גושפנקא להמשך ההתעמרות בעם שלם, להתעלמות משאר העולם ולהתנהגות אלימה.

אובמה, אל תבוא. בבואך אתה מטפח ציפיות אצל הנייטיבס שתציל אותם מידי עצמם, שאתה המבוגר האחראי שיקרא אותנו לסדר ויחנך את הבריון השכונתי. הם מצפים לך בכיליון עיניים, מתחנפים ומתרפסים בפניך שתבוא לנאום בכיכר, כאילו היית המשיח בכבודו ובעצמו. אבל אותם אנשים לא מבינים דבר אחד, בסופו של דבר אתה עומד בראש האומה שמייצגת את הרעות החולות שאנו סובלים מהן: כניעה לבעלי ההון, חוסר חמלה, פגיעה במוחלשים, דיכוי חופש הביטוי וכוחנות כפתרון לכל בעיה כמעט.

אז אובמה, באמת מוטב שלא תבוא.

יום ראשון, 3 במרץ 2013

קול הרעם מירושלים


 גמאל עבד אל נאצר
ופילדמרשל עבד אל-חכים עאמר
אני זוכר שכשהייתי ילד, במלחמת יום כיפור, בתור אתנחתא קומית, אחיותיי ואני היינו מקשיבים מדי פעם לתחנת הרדיו "קול הרעם מקהיר", תחנה מצרית ששידרה דברי תעמולה בעברית ובפתטיות נלעגת ניסתה להטיל מורא בלב הישראלים. צחקנו בהתנשאות על הגוזמאות המופרכות כיד "הדמיון המזרחי" הפרוע, אבל בעיקר על השפה המשובשת הכאילו-מליצית. עד היום מדי פעם אחד מאיתנו נזכר בגיחוך איך הקריין הכריז בכובד ראש שכעת תושמע היצירה "שלולית הברווזים" מאת "צ'קובסקי".

כמובן שלא האמנתי לאף מילה שנאמרה, כי ידעתי מה קורה "באמת" מהדיווחים בקול ישראל. לרגע לא העליתי עלה בדל דעתי לא להאמין לידיעות שמשודרות ברדיו שלנו, ידיעות שנמסרו על-ידי דובר צה"ל ונציגי הממשלה. לדידי, הדברים של דובר צה"ל היו האמת האלוהית בהתגלמותה.

האמנתי שברדיו שלנו נאמרת האמת, ורק האמת. אולי לא כל האמת, אבל הייתי סמוך ובטוח שאם משהו מוסתר, יש לכך סיבה טובה מאוד שחיונית לביטחון המדינה. הייתי בטוח שדובר צה"ל, צבא העם, לעולם לא יעז לשקר לציבור. לא העזתי לחלום אפילו שיסתירו מאיתנו מידע רק כדי לכסות על פשלות ואי נעימויות.

מאז זרם הרבה ביוב בנחל באר שבע, איבדתי את תמימותי ואת תומתי והבנתי שהייתי פתי גדול, כמו עוד רבים מאזרחי המדינה. בתחילה לאט-לאט, ואחר כך ביתר שאת, איבדתי את האמון במערכת השלטונית, והתחלתי להתייחס בחשדנות, בציניות ובזלזול לידיעות ולדיווחים שיוצאים מדוברי הממשלה השונים. בסופו של דבר נשברה המשוכה האחרונה כשהבנתי שאפילו קודש הקודשים, צה"ל, כבר אינו מקור מידע אמין, ודובר צה"ל הוא פשוט היחצ"נ של צה"ל.

פרשת האסיר X הדגישה את הניתוק מהמציאות ואובדן הבושה והציניות הבלתי נתפסת של האנשים המחזיקים ברסן השלטון. הצנזורה הפכה מכלי שנועד להגן על הביטחון והאינטרסים של המדינה לכלי שנועד להגן על האינטרסים של בכירים כאלה ואחרים ולהסתרת האמת מפני אזרחי המדינה. גם בית המשפט שש לשתף פעולה ומשמש בעצם כחותמת גומי לכל דבר שנושא את הכותרת "ביטחוני".

הגענו למצב אבסורדי ומסוכן שבזמן שאנשים בכל רחבי העולם, מאוסטרליה ועד טימבוקטו ומסין ועד אלסקה, יודעים בדיוק מה מתרחש אצלנו בחצר, אזרחי ישראל מסתובבים כעגלים פעורי עיניים מבלי לדעת מימינם ומשמאלם, או גרוע יותר, טומנים ראשם בחול כיענים ולא מעוניינים לדעת. אבל הכי מסוכן זו ההסתה הפרועה כנגד אלה שדורשים שקיפות מלאה ודיווח אמת וסימונם כבוגדים שמסייעים לאויב.

נתניהו וברק
כיום אני, כמו רבים אחרים, כבר איני מאמין לאף מילה של דוברי ונציגי השלטון – החל בראש הממשלה, עבור בשרים ובמשרדים השונים וכלה במשטרה ובצבא – איני מאמין להם כי הם הפכו לקול הרעם מירושלים. אולי העברית שלהם קצת פחות משובשת (אם כי במקרים רבים לא בהרבה), אבל התעמולה היא אותה תעמולה עלובה, השקרים הם אותם שקרים שקופים, השפה המליצית היא אותה כאילו-שפה מליצית, הפתטיות היא אותה פתטיות נלעגת וההתלהמות היא אותה התלהמות מבחילה.



רק שהפעם אני לא צוחק, כי הפעם, כמו שאומרים, האידיוט הוא שלי.