יום רביעי, 20 במרץ 2013

למי אני כותב בעצם?

"יוסי, תנוח קצת" כתב לי חבר לפני זמן מה, אחרי יום פעיל במיוחד בפייסבוק. ואכן, לפעמים אני ממש מפציץ – כותב סטטוסים, מביא קישורים לכתבות באתרי חדשות ופוסטים בבלוגים, משתף תמונות וסטטוסים של אחרים, ובכלל מביא מכל טוב האינטרנט. ולא רק שם, גם בטוויטר ובגוגל+, אם כי שם ההד אינו כה רב.

ואיך אני יכול שלא לפרסם? כל יום אני נתקל באינספור סיפורים מקוממים על עוולות, שחיתויות, ניצול שררה, טיפשות תהומית, דיסאינפורמציה, שקרים גסים ועוד. אני רואה את כל הדברים האלה וחושב: אנשים חייבים לדעת על זה! אנשים חייבים לדעת מה מתרחש סביבם! עד כדי כך זה בוער בי, שאפילו הרגשתי צורך לפתוח בלוג כדי לדבר ולספר על הדברים שמציקים לי.

וכן, לפעמים אני שואל את עצמי, בשביל מה זה טוב? מה הטעם? הרי בכל מקרה רוב החברים שלי בפייסבוק כבר יודעים את הדברים האלה. מה זה מועיל שאנשים שמסכימים איתי עושים לי לייק ו/או משתפים הלאה עם חבריהם שגם חושבים כמוהם? ואלה שלא מסכימים איתי, בכל מקרה לא מקשיבים באמת, לא מנסים להבין, אלא רק מחפשים את משפט המחץ המתחכם שיבטל את מה שאני אומר.

כן, זה מייאש. מייאש לראות שרוב האנשים ממשיכים לבלוע את הדיסאינפורמציה, השקרים והטיוחים של התקשורת "הממוסדת" ולא מעניין אותם באמת מה קורה. כל עוד הדברים לא נוגעים בהם ישירות, לא מזיז להם, והם עיוורים לעובדה שבקרוב מאוד זה ייגע בהם, ואז יהיה מאוחר מדי.

אז למי אני כותב בעצם?

בשנות השבעים פעלה בארגנטינה להקת רוק פולק/מתקדם בשם Sui Generis (מלטינית, מיוחד במינו), שבתקופת דיקטטורת הגנרלים חבריה הילכו על חבל דק מאוד ופרסמו שירי מחאה כנגד השלטון. למרבה הפלא הם לא מצאו את עצמם נופלים ממטוס באמצע הלילה ולא נאלצו לגלות מארצם כמו אומנים רבים אחרים.

אחד מהשירים האהובים עליי, Para quien canto yo entonces (למי אני שר בעצם), מדבר בדיוק על ההרגשה שתיארתי למעלה.

אתם מוזמנים להגביר את הרמקולים למלוא העוצמה, להישען לאחור, להקשיב לשיר הנפלא, ולמי שלא דובר ספרדית, לקרוא את התרגום שלי למילים.




למי אני שר בעצם / Sui Generis
Para quien canto yo entonces / Sui Generis
למי אני שר בעצם?
הרי פשוטי העם לעולם לא מבינים אותי,
הרי האחים עייפו
לשמוע את המילים ששמעו תמיד
הרי אלה שיודעים לא צריכים שילמדו אותם
הרי זה שאני אוהב עדיין נמצא ברחמך
Para quién canto yo entonces
Si los humildes nunca me entienden,
Si los hermanos se cansan
De oír las palabras que oyeron siempre
Si los que saben no necesitan que les enseñen
Si el que yo quiero todavía está dentro de tu vientre
אני שר לאנשים האלה
כי גם אני אחד מהם
הם כותבים את הדברים
ואני מחבר להם מנגינה ומילים
הרי כשהם זועקים באים האחרים
ואז הם משתתקים
הרי אני יכול להיות רק כן יותר מהגיטרה שלי
Yo canto para esa gente
Porque también soy uno de ellos
Ellos escriben las cosas
Y yo les pongo melodía y verso
Si cuando gritan vienen los otros
Y entonces callan
Si solo puedo ser más honesto que mi guitarra
אני שר בשבילך
זה שמזיז את השעונים לאחור
זה שכבר לעולם לא יוכל להשתנות
ואף פעם לא שם לב שביתו הולך ומתמוטט
Yo canto para usted
El que atrasa los relojes
El que ya jamás podrá cambiar
Y no se dio cuenta nunca que su casa se derrumba

איני יכול שלא לחוש גוש נתקע לי בגרון כשאני מקשיב לשורות האחרונות "אני שר בשבילך, זה שמזיז את השעונים לאחור, זה שכבר לעולם לא יוכל להשתנות, ואף פעם לא שם לב שביתו הולך ומתמוטט".



יום שני, 11 במרץ 2013

אובמה, אל תבוא


אובמה, אל תבוא. בבואך אתה נותן לגיטימציה לממשלת זדון, ממשלה המתרפסת בפני בעלי ההון אך סוחטת את האזרחים הפשוטים עד טיפת נשמתם האחרונה, ממשלה שאיבדה כל חמלה ומתעללת במוחלשים ובחסרי הישע, ממשלה שמשסה את המשטרה באזרחיה כדי לדכא את חופש הביטוי וההתארגנות ומנצלת את מערכת המשפט כדי להורידם על ברכיהם, ממשלה שמסיתה לשנאת האחר ולעליונות הגזע היהודי, וכולאת פליטים במחנות ריכוז.

אובמה, אל תבוא. בבואך אתה מעניק גיבוי לממשלת הרחבת התנחלויות והפקעת אדמות, ממשלת כיבוש שמנצלת את מיטב בניה כדי להשליט טרור על אזרחים, ממשלה שמבצעת מעצרים מנהליים בסיטונות וכולאת אנשים ללא הגשת כתב אישום וללא משפט, ממשלה ששולחת צבא מאומן ומצויד במיטב הטכנולוגיה כדי להגן על חבורת בריונים גזענים שגוזלים את כבשת הרש ומחבלים בשדות של כפריים, שורפים את מכוניותיהם, מנפצים את חלונות בתיהם ומכים אותם ללא רחמים.

אובמה, אל תבוא. אם בואך נועד לנסות להתניע מחדש את "התהליך המדיני", חסוך מעצמך את הטרחה. "התהליך המדיני" אינו דרך להגיע לפתרון הסכסוך, אלא זהו שם קוד לדיונים אינסופיים ועקרים שנועדו למסמס ולמרוח את הזמן כמה שיותר, כי הרי ידוע שהזמן פועל לטובתנו. הממשלה הזו שבויה בידי פונדמנטליסטים משיחיים הזויים שבטוחים שעם הזמן "הבעיה הדמוגרפית" תיעלם, שמספר היהודים יגדל בקצב מהיר בהרבה מאשר הפלסטינאים, עד שהם יהוו מיעוט מבוטל, ואז מדינת ישראל תוכל לבלוע את הגדה המערבית על הפלסטינאים שבה בלי למצמץ.

אובמה, אל תבוא. בבואך אתה מספק תחמושת למכונת התעמולה הישראלית, או בשמה האורווליאני hasbara, שתציג את ביקורך כהוכחה שבסך הכל יש רק חילוקי דעות עם ידידתנו הגדולה ושבסופו של דבר הכל דבש. ביקורך יספק גושפנקא להמשך ההתעמרות בעם שלם, להתעלמות משאר העולם ולהתנהגות אלימה.

אובמה, אל תבוא. בבואך אתה מטפח ציפיות אצל הנייטיבס שתציל אותם מידי עצמם, שאתה המבוגר האחראי שיקרא אותנו לסדר ויחנך את הבריון השכונתי. הם מצפים לך בכיליון עיניים, מתחנפים ומתרפסים בפניך שתבוא לנאום בכיכר, כאילו היית המשיח בכבודו ובעצמו. אבל אותם אנשים לא מבינים דבר אחד, בסופו של דבר אתה עומד בראש האומה שמייצגת את הרעות החולות שאנו סובלים מהן: כניעה לבעלי ההון, חוסר חמלה, פגיעה במוחלשים, דיכוי חופש הביטוי וכוחנות כפתרון לכל בעיה כמעט.

אז אובמה, באמת מוטב שלא תבוא.

יום ראשון, 3 במרץ 2013

קול הרעם מירושלים


 גמאל עבד אל נאצר
ופילדמרשל עבד אל-חכים עאמר
אני זוכר שכשהייתי ילד, במלחמת יום כיפור, בתור אתנחתא קומית, אחיותיי ואני היינו מקשיבים מדי פעם לתחנת הרדיו "קול הרעם מקהיר", תחנה מצרית ששידרה דברי תעמולה בעברית ובפתטיות נלעגת ניסתה להטיל מורא בלב הישראלים. צחקנו בהתנשאות על הגוזמאות המופרכות כיד "הדמיון המזרחי" הפרוע, אבל בעיקר על השפה המשובשת הכאילו-מליצית. עד היום מדי פעם אחד מאיתנו נזכר בגיחוך איך הקריין הכריז בכובד ראש שכעת תושמע היצירה "שלולית הברווזים" מאת "צ'קובסקי".

כמובן שלא האמנתי לאף מילה שנאמרה, כי ידעתי מה קורה "באמת" מהדיווחים בקול ישראל. לרגע לא העליתי עלה בדל דעתי לא להאמין לידיעות שמשודרות ברדיו שלנו, ידיעות שנמסרו על-ידי דובר צה"ל ונציגי הממשלה. לדידי, הדברים של דובר צה"ל היו האמת האלוהית בהתגלמותה.

האמנתי שברדיו שלנו נאמרת האמת, ורק האמת. אולי לא כל האמת, אבל הייתי סמוך ובטוח שאם משהו מוסתר, יש לכך סיבה טובה מאוד שחיונית לביטחון המדינה. הייתי בטוח שדובר צה"ל, צבא העם, לעולם לא יעז לשקר לציבור. לא העזתי לחלום אפילו שיסתירו מאיתנו מידע רק כדי לכסות על פשלות ואי נעימויות.

מאז זרם הרבה ביוב בנחל באר שבע, איבדתי את תמימותי ואת תומתי והבנתי שהייתי פתי גדול, כמו עוד רבים מאזרחי המדינה. בתחילה לאט-לאט, ואחר כך ביתר שאת, איבדתי את האמון במערכת השלטונית, והתחלתי להתייחס בחשדנות, בציניות ובזלזול לידיעות ולדיווחים שיוצאים מדוברי הממשלה השונים. בסופו של דבר נשברה המשוכה האחרונה כשהבנתי שאפילו קודש הקודשים, צה"ל, כבר אינו מקור מידע אמין, ודובר צה"ל הוא פשוט היחצ"נ של צה"ל.

פרשת האסיר X הדגישה את הניתוק מהמציאות ואובדן הבושה והציניות הבלתי נתפסת של האנשים המחזיקים ברסן השלטון. הצנזורה הפכה מכלי שנועד להגן על הביטחון והאינטרסים של המדינה לכלי שנועד להגן על האינטרסים של בכירים כאלה ואחרים ולהסתרת האמת מפני אזרחי המדינה. גם בית המשפט שש לשתף פעולה ומשמש בעצם כחותמת גומי לכל דבר שנושא את הכותרת "ביטחוני".

הגענו למצב אבסורדי ומסוכן שבזמן שאנשים בכל רחבי העולם, מאוסטרליה ועד טימבוקטו ומסין ועד אלסקה, יודעים בדיוק מה מתרחש אצלנו בחצר, אזרחי ישראל מסתובבים כעגלים פעורי עיניים מבלי לדעת מימינם ומשמאלם, או גרוע יותר, טומנים ראשם בחול כיענים ולא מעוניינים לדעת. אבל הכי מסוכן זו ההסתה הפרועה כנגד אלה שדורשים שקיפות מלאה ודיווח אמת וסימונם כבוגדים שמסייעים לאויב.

נתניהו וברק
כיום אני, כמו רבים אחרים, כבר איני מאמין לאף מילה של דוברי ונציגי השלטון – החל בראש הממשלה, עבור בשרים ובמשרדים השונים וכלה במשטרה ובצבא – איני מאמין להם כי הם הפכו לקול הרעם מירושלים. אולי העברית שלהם קצת פחות משובשת (אם כי במקרים רבים לא בהרבה), אבל התעמולה היא אותה תעמולה עלובה, השקרים הם אותם שקרים שקופים, השפה המליצית היא אותה כאילו-שפה מליצית, הפתטיות היא אותה פתטיות נלעגת וההתלהמות היא אותה התלהמות מבחילה.



רק שהפעם אני לא צוחק, כי הפעם, כמו שאומרים, האידיוט הוא שלי.